תנ"ך על הפרק - זכריה יא - אבן עזרא

תנ"ך על הפרק

זכריה יא

561 / 929
היום

הפרק

פְּתַ֥ח לְבָנ֖וֹן דְּלָתֶ֑יךָ וְתֹאכַ֥ל אֵ֖שׁ בַּאֲרָזֶֽיךָ׃הֵילֵ֤ל בְּרוֹשׁ֙ כִּֽי־נָ֣פַל אֶ֔רֶז אֲשֶׁ֥ר אַדִּרִ֖ים שֻׁדָּ֑דוּ הֵילִ֙ילוּ֙ אַלּוֹנֵ֣י בָשָׁ֔ן כִּ֥י יָרַ֖ד יַ֥עַרהבצורהַבָּצִֽיר׃ק֚וֹל יִֽלְלַ֣ת הָרֹעִ֔ים כִּ֥י שֻׁדְּדָ֖ה אַדַּרְתָּ֑ם ק֚וֹל שַׁאֲגַ֣ת כְּפִירִ֔ים כִּ֥י שֻׁדַּ֖ד גְּא֥וֹן הַיַּרְדֵּֽן׃כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י רְעֵ֖ה אֶת־צֹ֥אן הַהֲרֵגָֽה׃אֲשֶׁ֨ר קֹנֵיהֶ֤ן יַֽהֲרְגֻן֙ וְלֹ֣א יֶאְשָׁ֔מוּ וּמֹכְרֵיהֶ֣ן יֹאמַ֔ר בָּר֥וּךְ יְהוָ֖ה וַאעְשִׁ֑ר וְרֹ֣עֵיהֶ֔ם לֹ֥א יַחְמ֖וֹל עֲלֵיהֶֽן׃כִּ֠י לֹ֣א אֶחְמ֥וֹל ע֛וֹד עַל־יֹשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ נְאֻם־יְהוָ֑ה וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַמְצִ֣יא אֶת־הָאָדָ֗ם אִ֤ישׁ בְּיַד־רֵעֵ֙הוּ֙ וּבְיַ֣ד מַלְכּ֔וֹ וְכִתְּתוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א אַצִּ֖יל מִיָּדָֽם׃וָֽאֶרְעֶה֙ אֶת־צֹ֣אן הַֽהֲרֵגָ֔ה לָכֵ֖ן עֲנִיֵּ֣י הַצֹּ֑אן וָאֶקַּֽח־לִ֞י שְׁנֵ֣י מַקְל֗וֹת לְאַחַ֞ד קָרָ֤אתִי נֹ֙עַם֙ וּלְאַחַד֙ קָרָ֣אתִי חֹֽבְלִ֔ים וָאֶרְעֶ֖ה אֶת־הַצֹּֽאן׃וָאַכְחִ֛ד אֶת־שְׁלֹ֥שֶׁת הָרֹעִ֖ים בְּיֶ֣רַח אֶחָ֑ד וַתִּקְצַ֤ר נַפְשִׁי֙ בָּהֶ֔ם וְגַם־נַפְשָׁ֖ם בָּחֲלָ֥ה בִֽי׃וָאֹמַ֕ר לֹ֥א אֶרְעֶ֖ה אֶתְכֶ֑ם הַמֵּתָ֣ה תָמ֗וּת וְהַנִּכְחֶ֙דֶת֙ תִּכָּחֵ֔ד וְהַ֨נִּשְׁאָר֔וֹת תֹּאכַ֕לְנָה אִשָּׁ֖ה אֶת־בְּשַׂ֥ר רְעוּתָֽהּ׃וָאֶקַּ֤ח אֶת־מַקְלִי֙ אֶת־נֹ֔עַם וָאֶגְדַּ֖ע אֹת֑וֹ לְהָפֵיר֙ אֶת־בְּרִיתִ֔י אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖תִּי אֶת־כָּל־הָעַמִּֽים׃וַתֻּפַ֖ר בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֵּדְע֨וּ כֵ֜ן עֲנִיֵּ֤י הַצֹּאן֙ הַשֹּׁמְרִ֣ים אֹתִ֔י כִּ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה הֽוּא׃וָאֹמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם אִם־ט֧וֹב בְּעֵינֵיכֶ֛ם הָב֥וּ שְׂכָרִ֖י וְאִם־לֹ֣א ׀ חֲדָ֑לוּ וַיִּשְׁקְל֥וּ אֶת־שְׂכָרִ֖י שְׁלֹשִׁ֥ים כָּֽסֶף׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י הַשְׁלִיכֵ֙הוּ֙ אֶל־הַיּוֹצֵ֔ר אֶ֣דֶר הַיְקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר יָקַ֖רְתִּי מֵֽעֲלֵיהֶ֑ם וָֽאֶקְחָה֙ שְׁלֹשִׁ֣ים הַכֶּ֔סֶף וָאַשְׁלִ֥יךְ אֹת֛וֹ בֵּ֥ית יְהוָ֖ה אֶל־הַיּוֹצֵֽר׃וָֽאֶגְדַּע֙ אֶת־מַקְלִ֣י הַשֵּׁנִ֔י אֵ֖ת הַחֹֽבְלִ֑ים לְהָפֵר֙ אֶת־הָֽאַחֲוָ֔ה בֵּ֥ין יְהוּדָ֖ה וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י ע֣וֹד קַח־לְךָ֔ כְּלִ֖י רֹעֶ֥ה אֱוִלִֽי׃כִּ֣י הִנֵּֽה־אָנֹכִי֩ מֵקִ֨ים רֹעֶ֜ה בָּאָ֗רֶץ הַנִּכְחָד֤וֹת לֹֽא־יִפְקֹד֙ הַנַּ֣עַר לֹֽא־יְבַקֵּ֔שׁ וְהַנִּשְׁבֶּ֖רֶת לֹ֣א יְרַפֵּ֑א הַנִּצָּבָה֙ לֹ֣א יְכַלְכֵּ֔ל וּבְשַׂ֤ר הַבְּרִיאָה֙ יֹאכַ֔ל וּפַרְסֵיהֶ֖ן יְפָרֵֽק׃ה֣וֹי רֹעִ֤י הָֽאֱלִיל֙ עֹזְבִ֣י הַצֹּ֔אן חֶ֥רֶב עַל־זְרוֹע֖וֹ וְעַל־עֵ֣ין יְמִינ֑וֹ זְרֹעוֹ֙ יָב֣וֹשׁ תִּיבָ֔שׁ וְעֵ֥ין יְמִינ֖וֹ כָּהֹ֥ה תִכְהֶֽה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
הילל ברוש - שרי ישראל. כי נפל ארז - מלכי החשמונים. אלוני בשן - הנותנים פרי. כי ירד יער הבציר - שהוא נכבד מהם.קול, הרועים - הם המלכים ואדרתם הם החשמונים. קול שאגת כפירים - כי הכפיר הוא מלך החיות ומלת כפירים תשרת בעבור אחרת, כמו: כסאך אלהים שהוא כסאך כסא אלהים וככה זה כי שדד כפיר שהירדן היה מתגאה בו, שלא יוכל אדם לעבור את הירדן מפחדו, ואם פירשנוהו כי יבש הירדן אין לו טעם. ויפת אמר: כי שדד גאון ישראל מעבר לירדן. גם נכון הוא בעיני.כה - עתה יחל פרשה אחרת לספר איך יהיו ישראל אחרי קום החשמונים, ואמר אלהי - בעבור כי יראה במראות נבואה כי הוא יהיה הרועה, ופירוש טעם צאן ההריגה.אשר, ולא יאשמו - כפי מחשבתם. ואעשיר - תנועת האל"ף שבה אל הוי"ו על כן נעלמת כהתעלם אל"ף, ואענה את זרע דוד. ורועיהם - הם מלכי הגוים. והנכון בעיני: כי רועיהם הוא השם הנכבד וזה הנכון, והעד כי לא אחמול עוד. ואל תתמה על רועיהם לשון רבים, כי כמוהו: ישמח ישראל בעושיו, אם בעליו עמו.ממציא - כמו וימציאו. וכתתו את הארץ - לכדוה ולא אציל מידם. או וכתתו האויבים את יושבי הארץ.וארעה - הנה הטעם כי השם ירעה אותם עתה לפני בא עת עמידת החשמונים, ועתה יספר דרך משל. גם נכון הוא שקראן צאן ההרגה, כי כן היו בגלותם אל בבל על כן יספר הרעות שעברו עליהם ועתה בשובם לירושלם ירעם. וטעם לכן עניי הצאן – בעבור שיש בצאן עניים הוצרכתי לקחת שני מקלות ואלה הם זרובבל פחת יהודה ונחמיה התרשתא, וכתוב על נחמיה: אחרי מות זרובבל גם אותי צוה להיות פחה בארץ יהודה וקראו נועם, מגזרת נעים, וחובלים מגזרת תחבולות, ונקראו מקלות ולא רועים, כי לא היו מלכים.והנה ארעה את הצאן - בראשונה, כי ישראל עם זרובבל באו. וטעם וארעה את הצאן – עד זמן ידוע שמתו שלשה רועים.ואכחיד - מנהג הרועה להיות תחת ידו רועים קטנים ואלה השלשה שמתו בירח אחד, אולי רמז לכהן גדול שהוא יהושע והכהן משוח מלחמה וכהן משנה, או שמתו חגי זכריה ומלאכי ונפסקה הנבואה, כי הנביא כמו רועה. ותקצר נפשי - בצאן להושיעם. ומלת בחלה בי – אין לה חבר ופי' כמו קצרה נפל. מלת ותקצר – והעד מלת וגם.ואומר - בלבי לא ארעה אתכם אחרי מות הנביאים, או הכהנים החסידים.ואקח - אז מת זרובבל שהוא נועם שהיה לו ברית את כל הגוים סביבות ירושלם ברית שלום, וזהו ואגדע אותו. וטעם בריתי בעבור שהארץ שנשבעו הגוים לזרובבל, היא ארץ השם.ותופר - הברית במות זרובבל, אז ידעו עניי הצאן אלה דברי הנביא. השומרים אותו - והטעם אם יקום דברו.ואומר - הנה ראינו בעלות נחמיה לירושלם, היתה בחרפה על דרך המתה תמות, ועתה יבקש שכר וירעה אותה על יד המקל השני, ואלה השלשים כסף, אולי היו שלשים צדיקים שבאו עמו, או ששמשו בימי נחמיה שלשים כהנים בין גדולים ומשוחי מלחמה ומשנים, על כן כתוב השליכהו הכסף אל יוצר וכתוב כי שם בית ה' הוא אדר היקר, יקר הוא תואר כמו חכם נבון יקר, הוא שם דבר וששון ויקר. ומלת אל תשרת בעבור אחרת, אל אדר היקר. וטעם אשר יקרתי הבית היקר ששכן שם כבודי בתחילה, וזהו אשר יקרתי מעליהם, שסר הכבוד מעליהם בבית שני.ואגדע את מקלי - הוא נחמיה והנה נשחתו ישראל ושבו להריב זה עם זה ולהרע, כי אין להם פחה, וזהו להפר את האחוה בין יהודה. ואחוה - שם מגזרת אח כמו שלוה:ויאמר - תחלת פרשה, כי מלך ירושלם הוא ארתחשסתא של נחמיה, הוא הנקרא בלשון פרס דריוש, הוא שהרגו אלכסנדרוס ועתה החל מלכות יון שהיא נמשכת עד היום כאשר פירשתי בספר דניאל, כי יון הגלה ירושלם אל אדום וזהו: כלי רועה אוילי. אוילי - כמו אכזרי ובעבור זה שנפסקה מלכות ובאה על מלכות יון, על כן כתוב: בארץ על ארץ ישראל.והנצבה - שלא תוכל ללכת לרעות והנה כל זה ימי הגלות עד היום.הנער - שה אובד הקטן לא יבקש.הוי - הגלות תארך ותעמוד עד כרות זו מלכות יון, עד בא קיצה. חרב על זרועו על עין ימינו - וטעם זרוע הכח שיסור והעין עין חכמה, והעצה והנה יאבדו גבוריו וחכמיו.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך